גמרא גיטין

גט יכול להינתן רק מרצון הבעל ומאידך גיסא, בי"ד יכול לכפות את הבעל לתת גט, איך זה מסתדר? מבאר הרמב"ם, שכל יהודי רוצה בתוכו לקיים את ציווי בי"ד אלא שיצרו אונסו, והכפייה מוציאה את הרצון לפועל. האם זה מוסכם על הראשונים? האם לפי הרמב"ם א"א לכפות מומר? ומה הדין בחילוני? פתרונות בעיית מסורבות גט כיום.

מחלוקת רש"י ותוס' בביאור שאלת הגמרא "מפני מה אמרה תורה?", קושיית בעל המאור על שבועת "שנים אוחזים בטלית" ותירוץ קצות החושן.

בגמ' אצלנו הרששב"א מתרץ שיש דעת מקנה אך בבא בתרא לא מתרץ כך. נחלקו רע"א והקצות בגדר דעת אחרת מקנה לרע"א כשיש דעת אחרת שמקנה - אין צורך בדעת הקונה. ולקצות- המקנה נותן את הדעת לקונה כשעושה מעשה קניין בלי דעת מדין זכין, וכן מסביר הנתיבות.

"אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר". קדושת ארץ ישראל היא מוחלטת, וגם כשנמכרה לגוי היא ארץ ישראל. מצד שני, כל זמן שהיא ביד הגוי הפירות שלה פטורים ממעשר. רק כשקונים אותה ממנו בחזרה היא חוזרת לקדמותה ולא נחשבת ככיבוש יחיד. ולעניין כלאיים, לעומת זאת, גם כשהיא ביד הגוי היא נחשבת ארץ ישראל. כיצד ניתן לבאר זאת?

הרמב"ם מכריע את ספיקו של רמי בר חמא בניסוח מעט שונה ומדייק לומר שבמשנתינו מדובר שיש עדים חקוקים על יד העבד, ובספיקו של רמי בר חמא מדובר במקרה שטוענת שהיו עדי מסירה, האמרי משה מבאר את דיוק דברי הרמב"ם

נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. לפי רש"י ותוס' הספק של הגמ' הוא האם יש חיסרון ב"ונתן", לרשב"א זה חיסרוןשל אותיות פורחות, ולכן מבאר שהאישה מוחלת על הכתובה ולא באמת מקבלת אותה. הנתן לה גט והנייר שלו - לרש"י זה חיסרון ב"ונתן" ולרמב"ם זה חיסרון ב"כריתות".

חק תוכות פסול, אבל למה? ברש"י יש מקום להסתפק, הרמב"ם קובע שהבעיה היא הכתב וכן מהרשב"א בשבת משמע שהבעיה בחק חוכות זה שאינו כתב, לדעתו כשנטל ג של ח' ועשאו שני זיינין בשבת נחשב ככותב לעניין שבת אך לעניין חק תוכות כבר היו פה ב' אותיות.

מחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר אם עדי חתימה או עדי מסירה כרתי. ביאור סברת התוס' "מסתמא בהכשר געשה". המושג "עידי קיום" וכוח הודאת בעל דין.

הקצות מוכיח ממספר קושיות שבגט לא צריך שהאישה תקנה את הגט. האו"ש מוכיח מהירושלמי שאחרי שניתן לה הגט אפילו בעל כורחה התורה הקנתה את הגט לאישה. החידושי הרי"מ אומר - צריך נתינה שהבעל לר יכול להוציא ממנה.